לפי הנרטיב המקובל, מחירה של מתכת הכסף זינק בשנת 1979 עקב ניסיונם הנואל של האחים האנט להשתלט על השוק. שני המיליארדרים מטקסס, נלסון בנקר האנט וויליאם הרברט האנט, הואשמו בצבירת פוזיציה ענקית בבורסת הסחורות, במטרה להטות את המחיר באופן מלאכותי כלפי מעלה. אך האם זה מה שאכן קרה? מבט קרוב יותר על האירועים הללו חושף סיפור על שחיתות רגולטורית ממדרגה ראשונה, ותנאי שוק הדומים באופן מפתיע למה שאנו חווים כיום. האם ייתכן שהאחים האנט לא היו חמדנים ומרושעים כפי שהתקשורת הציגה אותם, אלא צמד אידיאליסטים, אשר שאפו להשיב את סטנדרט הזהב על כנו?

עבור הכסף, שנות ה-70 היו ״הסערה המושלמת״. האינפלציה, אשר החלה להרים את ראשה כבר בשנות ה-60, התפרצה במלוא עוזה לאחר שנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, ביטל סופית את סטנדרט הזהב ב-1971. בסביבה שכזו מחירי כל הסחורות נוטים לטפס, אך הכסף היה פגיע במיוחד. תפוקת המכרות עמדה אז על 300 מיליון אונקיות בשנה, בעוד הצריכה הגיעה ל-500 מיליון, מה שהוביל למחסור של 200 מיליון אונקיות בשנה. גרעון זה כוסה על ידי ממשלות העולם, אשר מכרו את בהתמדה את עתודות הכסף שלהן, שלא היו נחוצות עוד לאחר שחדלו להטביע מטבעות מכסף. בנקר האנט ראה בכך הזדמנות. הוא הניח שבמוקדם או במאוחר העתודות הללו יגמרו, ושחוסר האמון הגובר בדולר האמריקאי ידחוף את הציבור לחפש לו חלופות.

בניגוד למה שנהוג להאמין, הוא ואחיו הרברט לא היו סתם אנשי עסקים חמדנים אשר חיפשו רווח מהיר. בבסיס פעולותיהם ניצבה אידיאולוגיה איתנה. הם היו מודאגים באמת ובתמים שהיעדר הגיבוי בזהב לדולר מוביל ל״חוסר יציבות פוליטית, לאי-שקט אזרחי, לקטסטרופה הפיננסית של היפר-אינפלציה ולפשיטת רגל מוסרית". המסע שלהם להשיב את השימוש המוניטרי בזהב ובכסף נועד לא רק לשקם את הכלכלה, אלא גם להחיות את ערכיה המסורתיים של האומה האמריקנית.

במהלך שנות ה-70 הם צברו פוזיציה עצומה במתכת הכסף, אשר בשיאה הגיעה לכ-100 מיליון אונקיות. מצבור זה הושג על ידי רכישת חוזים עתידיים בבורסת הסחורות בניו יורק ודרישה למסירה פיזית. ההתעקשות שלהם לצבור מתכת אמיתית, במקום להסתפק בהבטחות הכתובות על גבי נייר, מוכיחה שהם ראו בכסף השקעה ארוכת טווח, ולא עסקה זריזה וחד פעמית. סימן נוסף לרצינות כוונותיהם הוא, שהם דיברו בגלוי על הפוזיציה שלהם ולא שמרו אותה בסוד.

ומחיר הכסף אכן החל לטפס. מ-1.50 דולר לאונקיה בשנת 1971, הוא טיפס עד ל-6.50 דולר בפברואר 1974. באותה התקופה ממשלת ארה״ב חיפשה דרכים לבלום את האינפלציה ולהגביר את השימוש בדולר. הפתרון נמצא בדמות חתימת הסכם עם ערב הסעודית, שזו תמכור את הנפט שלה תמורת דולרים בלבד, ובתמורה תזכה למטריית הגנה אמריקאית. חתימת הסכם הפטרו-דולר בשנת אכן יצרה ביקוש מוגבר לדולרים בשווקים הבינלאומיים, ובעקבות כך מחיר הכסף נקלע לקונסולידציה ממושכת. אך הוא לא הספיק על מנת לרסן את האינפלציה, ובסוף 1978 מחיר הכסף פרץ והחל לקבוע שיאים חדשים. עד קיץ 1979 הוא הגיע ל-9.50 דולר לאונקיה, מה שמהווה עלייה של כ-50%. בראשית ספטמבר הוא הגיע ללא פחות מ-11 דולר לאונקיה. במהלך כל העת הזו, ספקולנטים הימרו כנגד האחים האנט, מוכרים את הכסף בחסר. כנראה שחלקם היו חברים בבורסת הסחורות עצמה, והשתמשו בהשפעתם על מנת לשנות את החוקים. במהלך 1979, הסכום הנדרש לשם רכישת חוזה עתידי על הכסף זינק מ-1,000 דולר ל-75,000 דולר, מה שאילץ את האחים לגייס מזומנים ומנע מהם להשתמש במינוף.

אך למרות כל זאת המחיר הוסיף לטפס והגיע ב-18 בינואר 1980 לשיא של 50.35 דולר לאונקיה. הזינוק המטאורי הזה כנראה הפחיד כמה אנשים בממשל הפדרלי, ובמהלך אותו סוף השבוע הם החליטו לפעול. כאשר השוק נפתח מחדש ביום שני, ה-21 בינואר, הם שינו את החוקים כך שרק בעלי חוזי לונג יכלו למכור, ורק בעלי חוזה שורט יכלו לקנות. כמו כן, הם אסרו על מסירה פיזית של סחורה. למעשה, צעד זה כפה את סגירתן של כל הפוזיציות ואילץ את המחיר ליפול.

ככל הידוע לנו, אנשי ה-CFTC, הוא הגוף הרגולטורי אשר אחראי על בורסת הסחורות, פתחו מבעוד מועד בעצמם פוזיציות שורט, על מנת שיוכלו להרוויח באופן אישי מן המפולת הכפוייה. זהו מקרה קלאסי של שחיתות וניגוד עניינים. הממשל הפדרלי, אשר רצה להציל את הדולר, ככל הנראה תיאם את המהלך הזה יחד עם עליית ריבית הפדרל רזרב. באופן זה הם פיתו את המשקיעים לשוב לשוק האג"ח הממשלתי, ולנטוש את המתכות היקרות. למרות עושרם הרב, האחים האנט התמודדו מול כוחות חזקים מהם.

במשך זמן מה הם החזיקו מעמד, והמחיר מצא תמיכה זמנית באזור 30 דולרים לאונקיה. אך במהלך חודש מרץ הוא קרס לחלוטין. ב-27 במרץ 1980, הידוע גם כ'יום חמישי של הכסף', מחירו צנח ל-12 דולרים לאונקיה, מה שמהווה את הנפילה היומית הגדולה בהיסטוריה. אירועים אלו החלו שוק דובי במתכת הלבנה, אשר עתיד היה להימשך 20 שנה. האחים האנט הפסידו 1.7 מיליארד דולר על החוזים העתידיים שברשותם, אך עדיין החזיקו ב-63 מיליון אונקיות של כסף פיזי, והיו משוכנעים שהאינפלציה תימשך וכי מחיר הכסף יתאושש.

בפברואר 1985, האחים האנט נתבעו על ידי ה-CFTC בגין מניפולציה במחיר הכסף. בספטמבר 1988 הם הגישו בקשה לפשיטת רגל עקב תביעות רבות נגדם. ב-1989, כחלק מהסדר עם ה-CFTC, נקנס בנקר האנט ב-10 מיליון דולר ונאסר עליו להשתתף בשוק הסחורות. כמו כן הוא הגיע להסדר עם מס הכנסה, לפיו ישלם מיליוני דולרים בגין מסים, קנסות וריבית. ככל הנראה, מאבק זה ברשויות החוק אילץ את האחים למכור גם את הכסף הפיזי אשר היה ברשותם.

פרשת האחים האנט מהווה אזהרה לכולנו בכל הנוגע לשימוש במינוף בבורסת הסחורות. במידה והיו מסתפקים ברכישת כסף פיזי, ספק אם ניתן היה להונות אותם באופן שכזה, ולהסב להם הפסדי עתק. זוהי הסיבה בגללה אני מפציר בציבור להיצמד לזהב ולכסף פיזיים ולהימנע מכל צורה של חוב או מינוף. כאשר אנו מחזיקים בבוליון פיזי, קשה מאוד למערכת הפיננסית להוציא אותו מידינו. באפשרותנו לעמוד בתנודתיות הרבה, ולצאת מן המשחק הזה כמנצחים.

אני רואה את השיא של שנת 1980 במחיר הכסף כקרב הראשון במלחמה לשחרר את מתכת הכסף מן השלשלאות הקושרות אותה. השיא של שנת 2011, כאשר המחיר שוב נגע ב-50 דולר, משול לקרב השני. כיום, כשמחיר הזהב קובע שיאים והכסף שוב נמצא בגירעון, זהו עשוי להיות הניסיון השלישי שלנו לפרוץ את התקרה ההיסטורית הזו. כמאמר הפתגם – פעם שלישית גלידה!

הנכם מוזמנים לצפות בראיון שקיימתי בנושא: https://youtu.be/VXGxJk2gF4k?si=2sJduTw0sxgLXgB8

אזהרה: הח"מ אינו בעל רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר זה אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד.