מחיר הזהב קבע לאחרונה שיא חדש של 3,500 דולר לאונקיה. אנליסטים רבים סבורים שמחירו יקר מדי ומצפים לתיקון ממושך במהלך חודשי הקיץ. בשנים עברו, כנראה שהייתי מסכים איתם. אך לאור מצבו הרעוע של הדולר האמריקאי, האם זה יתכן שמחיר הזהב כלל אינו מופרז? אני מאמין שהביקוש לזהב משקף את אמון הציבור במטבע. כאשר אמון זה מתערער, אין גבול למחיר. מקרה היסטורי אשר ממחיש זאת היטב הוא ההיפר-אינפלציה אשר התרחשה בגרמניה של רפובליקת וויימאר.

לפני מלחמת העולם הראשונה, כמו מרבית מדינות אירופה, גרמניה הייתה תחת סטנדרט הזהב. שטרות מארק מנייר נסחרו לצד מטבעות מארק מזהב, וניתן היה להמירם ביחס של 1:1. במהלך המלחמה, גרמניה השעתה את תקן הזהב כדי לאפשר לה להגדיל את הגירעון. במקום להעלות את המסים, הממשלה בחרה לממן את המלחמה באמצעות הנפקת חוב. לאחר התבוסה הצורבת, היא נאלצה לחתום על חוזה ורסאי, לפיו היא נדרשה לשלם פיצויים של 2 מיליארד מארק זהב בשנה (שווה ערך ל-716 טונות זהב). לאחר המהפכה של נובמבר 1918, הקיסר וילהלם השני נאלץ לוותר על כס המלכות, וגרמניה הפכה לרפובליקה, תחת הנהגתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. דמוקרטיה שבירה זו, שהתקיימה עד 1933, ידועה כיום כרפובליקת וויימאר.

למרות שהמלחמה הסתיימה, הכלכלה הגרמנית לא התאוששה וסבלה ממחסור בסחורות בסיסיות. האזרחים הגרמנים חשו מושפלים, ותחושה זו עודדה את הקיצוניות הפוליטית, הן מן הימין והן מן השמאל. בינואר 1919, פלג קומוניסטי בהובלתם של קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג ניסה להשתלט על המדינה. ניסיון הפיכה כושל נוסף התרחש במרץ 1920, הפעם על ידי מלוכנים אשר רצו לשקם את האימפריה. ביוני 1922, שר החוץ ולטר רתנאו נרצח על ידי קיצונים ימניים. הם התרעמו על הסכם השלום אשר חתם עם הסובייטים ועל תמיכתו בחוזה ורסאי. סיבה נוספת לשנאה כלפיו היתה כנראה זהותו היהודית. חוסר היציבות הפוליטי הזה תרם להידרדרות המטבע.

על מנת לממן את הפיצויים, הבנק המרכזי, בראשותו של רודולף הבנשטיין, החל להדפיס עוד ועוד כסף. האינפלציה, אשר הייתה סמויה במהלך המלחמה, התפרצה במלוא עוצמתה. במהלך 1918 ו-1919, מחירו מארק מזהב טיפס מ-2 ל-20 מארקים מנייר. הדבר בוודאי גרם לחלק מן האזרחים לחשוב שהוא יקר מדי. תפיסה זו התחזקה על ידי ניסיונות הממשלה בתחילת 1920 לרסן את האינפלציה על ידי הפסקת הדפסת הכסף והעלאת הריבית. אלו שמכרו את הזהב שלהם באותו הזמן עשו טעות חמורה, שכן המחיר זינק שוב לאחר תשלום הפיצויים הראשון במאי 1921, והגיע ל-50 מארקים מנייר עד סוף השנה.

בשנת 1922, הממשלה נתקלה בקשיים לגייס מספיק הכנסות על מנת לעמוד בפיצויים, והדפסת הכסף חודשה. יוקר המחיה זינק בחדות. כך למשל מחירה של כיכר לחם, שהיה 3 מארקים בלבד ב-1921, זינק ל-100 מארקים בסוף 1922. מחיר הזהב עלה בהתאם, והגיע ל-1,800 מארקים מנייר עד סוף השנה. בינואר 1923, חיילים צרפתים ובלגים פלשו לחבל הרוהר, המחוז התעשייתי אשר היה אחראי לייצור מרבית הפחם והפלדה של גרמניה. הם היו נחושים לקחת בכוח את מה שהממשלה הגרמנית לא סיפקה מרצונה. בתגובה, הממשלה קראה להתנגדות פסיבית והתחייבה לשלם את משכורות העובדים אשר פתחו בשביתה. פעם נוספת, הדבר מומן על ידי הדפסת כסף. עבור מארק הנייר היתה זו המהלומה הסופית. מחיר הלחם, שהיה 250 מארקים בינואר 1923, טיפס עד חודש נובמבר ל-200 מיליארד מארקים. מחיר הזהב המריא בקו כמעט אנכי, ועד סוף השנה הגיע לטריליון מארקים מנייר עבור מארק אחד מזהב. כל אותה העת, הדפסת הכסף לא פסקה לרגע. הבנק המרכזי נעזר לשם כך ב-30 מפעלים לייצור נייר ובכ-1,800 מכונות דפוס.

הדבר הוביל למחזות אבסורדיים, כגון אנשים אשר נאלצו לשאת מריצות עמוסות במזומנים על מנת לקנות את המצרכים הבסיסיים ביותר. ילדים שיחקו עם ערימות של שטרות חסרי כל ערך, בשעה שהוריהם הזינו בהם את תנורי החימום, שכן הם היו זולים יותר מעצי הסקה. אנשים איבדו את חסכונותיהם בן לילה. רק אלו שהחזיקו בנכסים מוחשיים, ובמיוחד במתכות היקרות זהב וכסף, נמלטו ללא פגע. מספרים שב-1923 ניתן היה לרכוש בלוק שלם של נדל"ן מסחרי במרכז ברלין תמורת 25 אונקיות זהב בלבד.

בסוף אותה שנה, רודולף הבנשטיין מת לפתע. מחליפו, הילמר שכט, עצר את הדפסת הכסף וייצב את הכלכלה על ידי הנפקת מטבע חדש אשר נקרא ״רנטנמארק״. המטבע כביכול היה מגובה בנדל"ן אשר היה שייך למדינה. אך עצם העובדה שהוא לא הודפס עד כלות הספיקה כדי להפוך אותו ליציב יחסית. הכלכלה התאוששה בהדרגה, אך הכעס והתסכול שההיפר-אינפלציה הזו חוללה תרמו לעלייתם של הנאצים לשלטון.

הלקח שעלינו ללמוד מפרק זה בהיסטוריה הוא שכאשר ערכו של המטבע קורס, אין גבול למחיר הזהב. הוא עשוי לטפס הרבה מעבר לכפי שאנו מסוגלים לשער. לדוגמה, אזרחים גרמניים אשר מכרו את הזהב שלהם תמורת מיליארד מארקים מנייר במהלך 1923 היו אולי תחת הרושם שעשו הון. אך למעשה הם איבדו 99.9% מכספם, משום שתוך חודשים ספורים מחירו טיפס פי אלף. המסקנה היא שבמשבר מסוג זה יש הכרח להחזיק במתכות היקרות עד שהממשלה מנפיקה מטבע חדש, אשר מוכיח את עצמו כיציב. רק אז ניתן לשקול להמיר אותן בנכסים אחרים, אשר נוטים לאבד הרבה מערכם במהלך היפר-אינפלציה, כגון נדל״ן.

הנכם מוזמנים לצפות בראיון החדש אשר פירסמתי, ובו אני משוחח אודות הלקחים מן ההיפר-אינפלציה בפובליקת וויימאר: https://youtu.be/9JaZQMkSJcI?si=5Udo1TwoV0HK7G2o