בארמון האשליות

ארמון האשליות

היה היה פעם נער צעיר וחסר כל, אשר נדד בין הכפרים בחיפוש אחר עבודה. באחד הימים הוא חלף מול שערו של ארמון הדור, מוקף גנים רחבי ידיים. הנער השקיף בהתפעלות מבעד לסורגי הגדר על קשתות האבן המגולפות בחן, ועל שדרות עצי הפרי הארוכות, הנטועות על אמות המים. צבא של משרתים וגננים עמל כל העת על מנת לנקות ולטפח את הבוסתנים והשבילים.
"סלח לי", שאל הנער את אחד העובדים. "למי שייך הבית הזה?".
"אדוננו הוא אציל רם מעלה", ענה האיש. "הוא האדם העשיר ביותר בכל הממלכה".
"האם יש סיכוי שיש לו משרה פתוחה עבורי?", שאל הנער בתקווה.
"בוודאי, בוודאי!", הזמין אותו האיש להיכנס. "בארמון שלנו תמיד ישנו צורך בידיים עובדות".
הוא הוליך אותו פנימה דרך חצרות ומבואות, עד שבאו בפתח הארמון. עיניו של הנער נקרעו לרווחה לנוכח הפאר וההדר אשר נשקפו מכל עבר. האולמות גבוהי התקרה היו מקושטים בציורים ובשכיות חמדה. רצפות השיש היו מכוסות בשטיחי משי רקומים. כל אלו הרשימו את הנער עד מאוד, אך יותר מכל התרשם מגלריית המראות, אשר הכפילה את דמויותיהם פעמים אינספור. ראשו הסתחרר מלהביט בהן, והוא לא יכל להבחין עוד בין ימינו ובין שמאלו. אלמלא היה עימו מדריך, אין ספק שהיה מתבלבל ומאבד את דרכו. לבסוף הגיעו אל הקומה העליונה, שם שכנה לשכתו של אדון הבית. הנער כרע על ברכיו למול כורסתו המוזהבת.
"אז מה, נער?", הרים האציל את עיניו מניירותיו. "אתה רוצה לעבוד עבורי?". הוא היה אדם קשיש, אשר מבע של לגלוג תמידי היה נסוך על פניו.
"כן, אדון", ענה הנער בהכנעה.
"טוב ויפה", אמר האציל. "אנו זקוקים לפועלים נוספים במטבח. אתה תרחץ כלים, תקלף ירקות, ותעשה כל מה שהטבחים יצוו עליך. האם זה ברור?".
"כן, אדון", הסכים הנער. "כרצונך".
"אבל עליך לדעת ששום דבר בארמוני אינו ניתן בחינם", הזהיר אותו האציל. "אתה תקבל ממני משכורת, אולם תצטרך לשלם עבור מזונך ועבור מגוריך".
"מקובל עלי", ענה הנער.
"רד למטבח, אם כן", קבע האציל. "אתה יכול להתחיל לעבוד באופן מיידי".
"אם יורשה לי לבקש דבר מה, אדון", התחנן הנער.
"מה הדבר?", חקר האציל.
"אין לי כסף, אדוני", התנצל הנער. "היות ועלי לשלם עבור מזוני ומגורי, תמהני אם אוכל לקבל מקדמה".
"מקדמה?", נהם האציל. "טוב ויפה". הוא החל לחטט בכיסיו ובמגרות הקטנות אשר בשולחנו, אך לא מצא את מה שחיפש.
"לצערי אין לי עימי כסף כרגע", הוא אמר לבסוף. "אולם במקום זאת ארשום לך פתק, שבו אני מתחייב לשלם לך את משכורתך. האחראים על חדר האוכל ועל מגורי העובדים מכירים את חתימתי, והם יכבדו אותה".
הוא טבל את עטו בקסת הדיו, ושירבט בכתב ידו המהיר על גבי פיסת קלף.
"הנה לך", הוא הגיש לנער את הפתק.
"תודה רבה לך, אדוני", אימץ הנער את פיסת הנייר אל ליבו והשתחווה פעם נוספת. "אתה נדיב מאוד".

במשך כל אחר הצהריים עבד הנער במטבח הרועש והמהביל, מקרצף סירים מפוייחים אשר היו גבוהים כמעט כמותו. כאשר הגיעה שעת ארוחת הערב נוכח הנער לראות שהאציל דיבר אמת. למראה הפתק בידו התיר לו הממונה על חדר האוכל להיכנס ולאכול יחד עם כל שאר העובדים, והממונה על מגורי העובדים העניק לו מפתח לחדר משלו. חדרו לא היה מפואר כמו האולמות הגדולים שבארמון, אולם הוא היה נקי ומסוייד לבן, והייתה בו מיטה נוחה וחמימה, ועבור הנער זה בהחלט הספיק. הוא התכרבל מתחת לשמיכה והודה לאל על מזלו הטוב.

למחרת בבוקר התייצב הנער פעם נוספת במטבח, ושוב החל לטרוח ולעמול לקול צעקותיהם של הטבחים. העבודה הייתה כה קשה עד כי חולצתו נעשתה רטובה מזיעה וכל גופו דאב, אולם הוא לא התעצל לרגע ועשה ככל המוטל עליו. בסוף היום אכל בדממה את מזונו ומיהר לעלות על יצועו. הוא היה עייף מדי מכדי להצטרף ליתר העובדים, אשר ניצלו את שעות הערב כדי לטייל בגנים המוארים בפנסים צבעוניים. כך חלפו להם הימים, דומים זה לזה כשתי טיפות מים.

בסוף החודש הראשון לעבודתו מיהר הנער להתייצב פעם נוספת בפני אדונו. בשעה היעודה הוא טיפס מן המטבח אשר בקומה התחתונה דרך כל האולמות והמסדרונות המפוארים, חלף דרך גלריית המראות המתעתעת, עד שהגיע ללשכתו של האציל הזקן.
"שלום, אדון", בירך הנער בראש מורכן.
"שלום לך, נערי", השיב לו האציל. "כיצד אוכל לעזור לך?".
"ובכן, אדון, אני עובד עבורך מזה חודש…".
"כן", אישר האציל. "וכיצד אתה מתרשם בינתיים משהותך כאן?".
"זוהי עבודה קשה", הודה הנער. "אולם האוכל טוב והמגורים נוחים. אין לי שום תלונות, אדון".
"יפה, יפה", חייך האציל, וחזר לעיין בניירותיו.
"אהממ… אהממ…", כיחכך הנער בגרונו.
"האם ישנו דבר מה נוסף?", שאל האציל.
"סליחה, אדון, אולם הגיעה העת לשלם את משכורתי".
"אוה, משכורתך!", נזכר האציל. "כמובן". פעם נוספת החל לחטט בכיסיו ובמגרות שולחנו, אך לא מצא בהם דבר.
"לצערי אין עלי כסף כרגע", הוא התנצל. "אולם אני ארשום לך פתק התחייבות. אתה כבר יודע שכולם מכבדים את חתימתי". הוא טבל את עטו בקסת ושירבט בכתב ידו המהיר.
"הנה לך", הוא הגיש לנער את פיסת הנייר.
הנער הביט בפתק בשמץ של בילבול. הוא היה סבור שהאציל ישלם לו הפעם במטבעות זהב.
"מה יש?", התרעם הזקן. "האם אינך נותן בי אמון?".
"חס וחלילה, אדון", מיהר הנער להכחיש. "אני נותן בך אמון מלא".
"מוטב לך שלא תפקפק בי, נער", נזף בו האציל. "אני הוא האיש העשיר ביותר בממלכה, והחתימה שלי שווה זהב".
"כמובן, אדון", התייסר הנער. "אני מתנצל מעמקי ליבי".

הנער תחב את פתק ההתחייבות לכיסו וטיפס חזרה במורד המדרגות אל המטבח, מבוייש כולו. הוא גמר אומר לעולם לא לפקפק פעם נוספת באציל הזקן, אשר העניק לו בנדיבות ליבו מקום עבודה. באותו היום השתדל לעבוד בחריצות כפליים מכרגיל. לאחר ארוחת הערב שכנעו אותו ידידיו העובדים לצאת לטייל עימם בגנים. בעזרת כתב ההתחייבות שקיבל יכול היה לקנות לעצמו קנקן של בירה צוננת. הוא נהנה מן השירה, הריקודים וממופעי הזיקוקים אשר האירו את שמי הלילה, ופעם נוספת הרגיש את עצמו בר מזל מאין כמותו.

הימים חלפו, והנער שכח שאי פעם היה נע ונד בין הכפרים. הוא עבד קשה וראה ברכה בעמלו. הטבח הראשי העריך את חריצותו וקידם אותו למשרת עוזר טבח, מה שזיכה אותו בהעלאה קטנה במשכורת. הדבר איפשר לו לשכור חדר גדול יותר, ואפילו לקחת מדי פעם יום חופש, אשר אותו היה מנצל לשם צפייה בהצגת תיאטרון, או בשחייה באחת מן הבריכות הרבות אשר בשטחי הארמון. מדי חודש היה מטפס אל לשכתו של האציל הזקן, עובר דרך גלריית המראות ומקבל ממנו כתב התחייבות חתום בחתימתו המסולסלת. היות וכל דבר בארמון ניתן היה לרכוש בעזרת פיסות הנייר הללו, הוא שכח שלא מדובר בכסף אמיתי.

ככל שהתגורר יותר זמן בארמון, כך גילה עוד ועוד מנפלאותיו. הוא למד שהארמון מספק את כל צרכיו בעצמו. בשדותיו גידלו חיטה לשם אפיית לחם, וירקות להכנת מרק. בלולים גידלו תרנגולות וברפתות – פרות חלב. בסדנאותיו הרבות מספור ארגו בדים, כידרו כדים ונפחו כלי זכוכית. בנאי הארמון עמלו כל העת על מנת לתחזקו ולבנות לו אגפים חדשים. אפילו הציורים הנהדרים ושכיות החמדה אשר קישטו את אולמיו היו מעשי ידיהם של אמנים אשר התגוררו בין כתליו. כל המלאכה הזאת נעשתה מבלי לשלם לאיש ולו מטבע שחוק אחד, וכל המשכורות שולמו בשטרות התחייבות, חתומות בכתב ידו של האציל.

השנים חלפו. הנער גדל והיה לאיש. בזכות חריצותו וכשרונו הוא הצליח לטפס בסולם הדרגות, והפך בעצמו להיות טבח ראשי. משכורתו הנאה אפשרה לו לשכור את אחת מדירות השרד היפות ביותר בארמון, ולרהט אותה בטוב טעם. את ארוחותיו היה נוטל בחדר האוכל של העובדים הבכירים, אשר היה נאה ומטופח יותר מאשר חדר האוכל הכללי. בסופי השבוע היה עורך מסיבות עבור ידידיו, ומשקה אותם במיטב היינות של יקבי הארמון. תמורת הכל היה משלם בפיסות הנייר שעליהן הופיעה החתימה של אדונו. אולם למרות כל ההוצאות הללו, חלק ניכר ממשכורתו הוא לא ביזבז. הוא חלם לשוב יום אחד לכפר הולדתו, לקנות שם בית קטן ולבלות בו בנוחות את שארית ימיו. לשם כך נהג לשמור חלק משטרי ההתחייבות שקיבל מן האציל בתיבת עץ קטנה, אשר אותה הסתיר בעליית הגג. מדי פעם היה שולף את התיבה, סופר את השטרות אשר הצטברו בה ומחשב עוד כמה שנים ידרשו לו על מנת להגשים את חלומו.

לבסוף הגיע היום המיוחל. הטבח נטל עימו את תיבת העץ תחת הכתף, ובשמץ של התרגשות טיפס מן המטבח אשר בקומה התחתונה עד ללשכה אשר בקומה העליונה. למרות שפסע דרך גלריית המראות אינספור פעמים, גם הפעם הסתחרר ראשו והוא כמעט ואיבד את הדרך. אך לבסוף הוא מצא את עצמו ניצב מול האציל הזקן, אשר כדרכו תמיד ישב לצד שולחנו, מעיין בניירותיו.

"שלום, אדוני", הוא בירך.
"הו, שלום לך, טבח ראשי", הרים האציל את ראשו. "במה אוכל לעזור לך?".
"אדוני, באתי על מנת להגיש לך את התפטרותי".
"התפטרותך?ֿ", השתומם האציל. "אולם מדוע? האם אינך מרוצה מתפקידך?".
"עד עתה הייתי מאוד מרוצה", הסביר טבח. "ואני אסיר תודה על שהנחת לי לעבוד בשירותך כל השנים הללו. אולם כעת אני רוצה לפרוש. אני רוצה לרכוש לי בית קטן בכפר הולדתי ולהעביר בו את שארית ימי בשלווה".
"טוב ויפה", אמר האציל בשמץ של אכזבה. "לך לדרכך, אם כן".
"בטרם שאעזוב, אדוני, יש עימדי צרור של שטרי חוב שלך שברצוני לפדות".
"שטרי חוב?", שאל האציל.
"כן, אדוני", התקרב האיש והניח על שולחנו את התיבה. היא הייתה גדושה בפיסות נייר, כמה מהן היו טריות אולם מרביתן היו מקומטות ומצהיבות מרוב יושן. "אלו כל המשכורות אשר חסכתי במשך חיי".
"ואתה רוצה שאפדה את כל אלה עכשיו?", שאל האציל בתמיהה.
"כן, אדוני".
"טוב ויפה", נאנח האציל, ופעם נוספת החל לפשפש בכיסיו ובמגרות הקטנות אשר בשולחנו. אך כמו תמיד, הוא לא מצא בהם דבר.
"לצערי אין עלי כסף כרגע", הפטיר האציל. "אולם במקום זאת אני ארשום לך פתק התחייבות", הוא הרים את עטו וטבל אותה בקסת הדיו.
"אבל אדוני", התרעם הטבח. "אינך יכול לפדות פתק התחייבות אחד תמורת אחר!".
"מדוע לא?", התעקש האציל. "אני האיש העשיר ביותר בממלכה, וכולם מכבדים את החתימה שלי".
"זה אבסורדי…", התבלבל האיש. "אינני רוצה ממך עוד שטר חוב, אלא כסף אמיתי. איזה מין עשיר אתה, אם אין לך מטבעות זהב?".
"טיפש שכמותך!", נעץ בו האציל מבט חודר. "אינני עשיר משום שיש לי זהב או יהלומים, או מפני שאני גר בארמון מפואר ויש לי אינספור משרתים. אני עשיר פשוט משום שאנשים נותנים בי אמון, ומכבדים את החתימה שלי. כפי שאתה רואה, זהו הדבר היחיד שנחוץ על מנת להפוך אותי לעשיר מופלג".
"אז כל העושר הזה הוא רק אשליה אחת גדולה?", השתומם הטבח.
"הכל אמיתי, כל עוד אתה בוחר להאמין שהוא אמיתי".
"האם פירוש הדבר שחסכתי לשווא, וכל העבודה שלי ירדה לטימיון?", קרא הטבח בייאוש.
"לא, בוודאי לא", חייך הזקן. "באפשרותך תמיד להישאר כאן, בארמון. כל עוד האחרים נותנים אמון בחתימה שלי, תוכל להשתמש בשטרי החוב על מנת לקנות כל דבר שתחפוץ בו. אוכל, שתייה, בגדים, רהיטים…".
"אבל אז לעולם לא אוכל לעזוב", נחרד האיש, "תמיד אהיה בן הערובה שלך".
"בדיוק", קבע הזקן. "אם אינך רוצה לאבד את כל חסכונותיך, יהיה עליך לסתום את פיך. אסור יהיה לך לעולם לספר לאחרים את מה ששמעת כאן היום".
"אבל..", מילמל הטבח, "אינך באמת מאמין שתוכל לשמור זאת בסוד, הלא כן?"
"מדוע לא?", ליגלג עליו הזקן. "אני עושה זאת כבר שנים רבות מאוד".
"ובכן, משום שיש שם בחוץ אלפי אנשים כמוני, שאוגרים את פיסות הנייר הארורות שלך!", הצביע הטבח לעבר החלון הפתוח. "אם מסיבה כלשהי כולם יחליטו להמיר את השטרות הללו לסחורות, התרמית שלך תתגלה מיד! הרי בכל רגע נתון יש הרבה יותר שטרות במחזור מכפי שיש סחורות לקנות!".
"ומדוע להם לעשות זאת?", שאל הזקן, בעודו מתרומם על רגליו.
"מדוע?", התרגז הטבח. "אולי משום שאני מתכוון לספר להם בדיוק איזה מין רמאי עלוב אתה!".
"ומה אם אציע לך הצעה נדיבה?", הוא התקרב אל הטבח.
"איזו מין הצעה?", שאל האיש בחשד.
"אני אינני אדם צעיר, ובקרוב אלך לעולמי", הודה הזקן בגילוי לב. "אם תסכים לשמור את סודי, אני מבטיח להוריש לך את הארמון ואת כל מה שבתוכו. תוכל להיות האדון החדש של הטירה, האדם העשיר ביותר בממלכה".
"ואז ארשום לאנשים שטרות חסרי ערך מבוקר ועד ערב, כפי שאתה עושה?", שאל הטבח בתיעוב.
"אל תנהג בפזיזות", הפציר בו הזקן, "הבט מבעד לחלון. כל מה שאתה רואה יכול להיות שלך".
עיניו של הטבח נמשכו אל הנוף הנפלא הפרוש לרגליהם. בנייני הארמון וגניו נצצו כמו אבני חן לאור השקיעה. הוא חייב היה להודות שמדובר בהצעה מפתה.
"לא", הוא אמר לבסוף. "אני לא מסוגל לעשות זאת. אני לא יכול לחיות בשקר".
"כמה חבל", אמר הזקן, ובתנועה זריזה דחף את הטבח מבעד לחלון.
לאחר מכן פסע לאיטו חזרה אל המכתבה, התיישב לצידה וחזר לעיין בניירותיו.

…………………………………

יתכן והסיפור שקראתם זה הרגע הוא לא יותר מאשר מעשיה קפקאית מוזרה וחסרת משמעות. מצד שני, יתכן שזוהי אלגוריה מדוייקת לעולם שבו אנו חיים. ממש כמו הגיבור בסיפור, גם אנחנו עובדים בכל יום לפרנסתנו ומייצרים דברים בעלי ערך אמיתי, שכולם יכולים ליהנות מהם. ממש כמותו, גם אנחנו מקבלים את שכרנו בשטרות חסרי כיסוי, אשר אינם מגובים על ידי שום סחורה אמיתית. ממש כמו בארמון, גם אנחנו יכולים לסחור בשטרות הללו עם עמיתנו העובדים, תמורת המוצרים והשירותים שהם מייצרים. ממש כמו בארמון, המערכת יציבה כל עוד האמון בשטרות נשמר, אך אם האמון הזה יתערער לרגע, המערכת כולה עלולה לקרוס.

בתקופות ארוכות בעבר היה נהוג שכל שטר נייר במחזור היה מגובה על ידי מטבע זהב, אשר שכב במרתפים של בנק כלשהו (מה שמכונה סטנדרט הזהב). במערכת כזאת בלתי אפשרי היה ליצור כסף יש מאין, משום שכמות הכסף שנכנס בכל שנה למחזור הייתה מוגבלת על ידי כמות הזהב אשר נכרה באותה שנה מן האדמה (והיות והזהב הוא נדיר, זו תמיד הייתה רק תוספת קטנה בהשוואה למאגרים הקיימים). בשיטה זו הצמיחה הכלכלית של המשק הייתה מוגבלת, משום שכמות האשראי הבנקאי שהייתה זמינה ליזמים בכל רגע נתון הייתה מוגבלת, והם היו תלויים בחסכונות של משקי הבית כדי לפתוח עסקים חדשים. אולם מצד שני, כמות השטרות במחזור שיקפה בכל רגע נתון את כמות הסחורות הזמינות לרכישה. לפיכך לא יכל להיווצר מצב שבו אנשים מנסים להמיר את השטרות שלהם בסחורות ולא מסוגלים לעשות זאת (גם אם לא היו מסוגלים להשיג את הסחורה שרצו, תמיד יכלו להשיג את תמורתה בזהב), ולא יכל להיווצר אובדן אמון במטבע. כלכלות מסוג זה התאפיינו בהיעדר אינפלציה, ביציבות גבוהה ובהיעדר משברים כלכלים.

לעומת זאת בתקופות אחרות בהיסטוריה, כולל זו שלנו, נותק הקשר בין שטרות הנייר ובין הסחורה המגבה אותם. באופן זה התאפשר לממשלה ולמערכת הבנקאית לייצר כסף ללא הגבלה. בשיטה זו היזמים יכולים ליהנות מאשראי בנקאי בלתי מוגבל, ואינם זקוקים להשקעה של משקי הבית על מנת לפתח את עסקיהם. לפיכך קיים בה פוטנציאל לצמיחה כלכלית מהירה, אולם בו זמנית גם ליצירת בועות בנדל"ן, שוקי המניות, האג"ח וכן הלאה. הפגם בשיטה זו הוא שכמות השטרות במחזור בכל רגע נתון יכולה להיות גדולה בהרבה מכמות הסחורות הזמינות לרכישה (לכל הפחות, במחירים הנוכחיים). לפיכך אם מסיבה כלשהי מתערער האמון במערכת, יכולה להיווצר בשוק פאניקה. מחירי הסחורות יכולים לזנק בין לילה, ומי שמחזיקים את כל חסכונותיהם בשטרות נייר יכולים להתרושש לחלוטין (היפר-אינפלציה). כלכלות מסוג זה מתאפיינות בחוסר יציבות, בתקופות של צמיחה מהירה מצד אחד, ובתקופות של מיתון עמוק מצד שני.

כעת תשאלו את עצמכם – היכן הייתם מעדיפים לחיות? בארמון של זהב או בארמון של אשליות?

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“בארמון האשליות

  1. פינגבק: מדריך לכלכלן המתחיל | מבוא לקלקלה·

  2. הסיפור הנ"ל הינו פרי דימיונך או שלקוח ממקום מסויים?

    בכל מקרה אימצתי אותו כמשל לכל אלו שלא מבינים שהכסף שלהם וירטאלי לחלוטין… תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s