התרמית הגדולה של כסף הנייר

במאמרים הקודמים אודות ההיסטוריה של היווצרות הכסף קבענו כי הוא ככל הנראה נוצר לראשונה באופן טבעי, כחלק מתהליך המסחר, כאשר אנשים החלו לקבל סחורה נפוצה כלשהי בתור אמצעי תשלום, גם כאשר הם עצמם לא היו מעוניינים בה, פשוט משום שידעו שיוכלו להחליפה מאוחר יותר בסחורות אחרות. ראינו כיצד הזהב הפך לכסף המוצלח והמבוקש ביותר בעולם העתיק, משום שהיה נדיר, עמיד מאוד וקל לנשיאה. כמו כן ראינו כיצד שליטי העולם העתיק העניקו תרומה חשובה לכסף בעת שטבעו את הזהב למטבעות בעלי משקל ודרגת טוהר אחידים. בצורה זאת הפכו את הזהב לקנה מידה אחיד ונוח לכל יתר הסחורות. עם זאת, ראינו גם כיצד השליטים הללו ניצלו לרעה את כוחם לטבוע מטבעות על מנת להונות את הציבור ולבצע אינפלציה של היצע הכסף, וגילינו אלו השלכות הרסניות יש לתהליך זה על הכלכלה בפרט ועל החברה בכלל. בפוסט זה נדון בשלב נוסף (ושלילי) בהתפתחות הכסף, וכיצד זה עודד את תהליך האינפלציה, והפך את המחלה הזאת לחלק בלתי נפרד מן החיים המודרניים.

שושלת טאנג

מאמי, הפקדת את הכסף בבנק?
סין של שושלת טאנג

הרעיון להשתמש בכסף נייר מקורו בסין, בתקופת שושלת טאנג, החל מן המאה השביעית לספירה. הוא החל כנראה במנהג של סוחרים עשירים להפקיד את מטבעותיהם במחסן מרכזי ומוגן. בתמורה קיבלו הסוחרים מסמך, המאשר שעל שמם מופקד סכום מסויים. במהירה גילו הסוחרים כי בעת ביצוע עסקאות גדולות קל יותר להחליף ביניהם את החוזים הכתובים על גבי נייר, מאשר לגשת פיזית לבנק ולהעביר את המטבעות מיד ליד. הרעיון הובא לאירופה על ידי נוסעים חוקרי ארצות כגון מרקו פולו, במאה ה-13.

אבירים טמפלרים

אירוע היסטורי נוסף אשר תרם להתפתחות הבנקאות היה מסעי הצלב, והקמת מסדר האבירים הטמפלרים במאה ה-12 לספירה. מסעות המלחמה הללו דרשו מאבירים ואצילים רבים לעזוב את בתיהם בכל רחבי אירופה, ולצאת למסע מסוכן אל ארץ הקודש. על מנת לסייע להם, החלו להציע האבירים הטמפלרים שירות, במסגרתו הופקדו כספים אצל אנשי המסדר, אשר אותם ניתן היה למשוך בכל מרכז אחר של הטמפלרים, תמורת הצגת תעודה חתומה. זה היה הצעד הראשון לעבר שירותי בנקאות בינלאומיים. תרומה נוספת לתהליך בוצעה בשנת 1436, כאשר יוהן גוטנברג המציא את מכונת הדפוס, אשר איפשרה לראשונה יצירת עותקי נייר מושלמים ומדוייקים, בקלות ובמחיר זול. שטרות הכסף המודרניים הראשונים הונפקו ב-1661, בסטוקהולם בירת שבדיה. שטרות אלו לא נשאו את שמו של בעלים ספציפי, ויכלו איפה לעבור מיד ליד באופן בלתי מוגבל.

אנשים התרגלו אם כן לרעיון של נשיאת שטרות נייר קלילים, כתחליף לנשיאת מטבעות כבדים. הזהב היה שמור בבנק, והבעלים יכול היה לפדות אותו בכל עת תמורת הצגת השטר הבנקאי. לכאורה הקל הדבר על תהליך המסחר, ואפשר את התפתחותה של כלכלת שוק מודרנית. אולם למעשה הוא הכניס בדלת האחורית סיכון חדש ליציבותה של הכלכלה. אם עד אותו היום אנשים החזיקו בידם את הזהב עצמו, הרי שמעתה ואילך היתה בידם רק פיסת נייר. במידה והבנק פשט את הרגל, כספם ירד לטימיון. אנחנו מבינים אם כן שלעצם החזקת הכסף נוסף מימד של סיכון (counterparty risk), שלא היה קיים קודם לכן.

הבנקאים התפרנסו ממתן הלוואות ומנטילת ריבית עליהן. ככל שההון העצמי שלהם היה גדול יותר, כך יכלו להעניק מספר גדול יותר של הלוואות ולהרוויח יותר. לפיכך נוצר עבורם פיתוי עצום להדפיס יותר שטרות מכפי שהיו מטבעות זהב אמיתיים בכספות שלהם. תיאורטית, הם יכלו לעשות זאת ללא הגבלה – כל עוד שהלקוחות נתנו אמון בבנק, התרמית נשמרה בסוד והכל היה בסדר. אולם הבנקאים בעצמם הבינו שאסור להם להגזים. ככל שיותר שטרות של בנק מסויים הסתובבו במחזור, כך עלה הסיכון שיותר מדי אנשים יתייצבו בו זמנית וידרשו את הזהב שלהם, והבנק יפשוט את הרגל. בתקופה זו בנקים אכן התמוטטו מדי פעם, והבעלים שלהם מצאו את עצמם מושפלים וחסרי עבודה. מה אנחנו למדים? שהחשש מפני פשיטת רגל איזן במידה מסויימת את תאוות הבצע של הבנקאים, ומנע מהם מפני יצירת יותר מדי כסף (אינפלציה) במשק.

בשלב זה נכנסת לתמונה הממשלה. כמו פעמים רבות בהיסטוריה, השינוי במערכת הכלכלית הוא תולדה של משבר כלשהו, שמאלץ את השליטים למצוא פתרונות "יצירתיים". בשנת 1690 מצא את עצמו מלך בריטניה וויליאם השלישי בפני שוקת שבורה. הוא היה זקוק לכמות גדולה של מזומנים על מנת לממן את המלחמה המתמשכת מול צרפת, ואף אחד מן הבנקים הפרטיים בלונדון לא היה מוכן להלוות לו את הסכום, אפילו לא תמורת ריבית נאה של 8 אחוזים. שר האוצר שלו צ'ארלס מונטגיו הגה לפיכך תוכנית, לפיה יוקם קרטל של בנקים. הקרטל ינהל את חשבונותיה של הממשלה ויעניק לה הלוואות, ובתמורה יקבל את הזכות הבלעדית להדפיס שטרות כסף בממלכה. במילים אחרות, הזכות להדפיס שטרות הופקעה מידי השוק החופשי, והפכה לפריבילגיה של כמה בנקאים יחידי סגולה, מוגנים על ידי השלטון. הקרטל הזה זכה לשם המכובד "הבנק של אנגליה", הוא הבנק המרכזי הראשון בעולם.

הקמת "הבנק של אנגליה"

הקמת "הבנק של אנגליה"

אנשים טועים לחשוב שבנקים מרכזיים הם מוסדות ממשלתיים, שמהווים חלק מן השילטון הדמוקרטי, ואשר לנגד עיניהם עומדת רק יציבותה של הכלכלה וטובתו של העם. זהו מיתוס שקרי אשר טופח במשך מאות בשנים. במציאות, הבנקים המרכזיים הם גופים פרטיים אשר זכו מן הממשלה למונופול על תהליך הדפסת שטרות הכסף, ותו לא. מטרתם, כמו כל גוף מונופוליסטי, היא להפיק מקסימום רווחים עבור הבעלים שלהם – הבנקים. הראייה לכך היא שחבריהם אינם מועמדים לבחירה כמו חברי פרלמנט, ושפעולותיהם אינן חשופות לביקורת ציבורית. אולם יותר חשוב מזה, הבנקים המרכזיים מאופיינים על ידי סימן ההכר המובהק ביותר של קרטל – תיאום מחירים.

אתם מבינים, כל עוד הבנקים היו מוסדות פרטיים לחלוטין, היתה קיימת ביניהם תחרות חופשית. כל בנק הציע ללקוחותיו הלוואות, והלקוח היה רשאי לבחור את הבנק אשר הציע לו את התנאים הנוחים ביותר, כלומר את הריבית הנמוכה ביותר. הריבית במשק לא נקבעה באופן ריכוזי ומלאכותי, אלא כתוצר טבעי של כוחות השוק. כאשר הכלכלה שגשגה, ואנשים רבים הצליחו לחסוך כסף וחיפשו עבורו אפיקי השקעה, הריבית ירדה. כאשר המצב בשוק היה קודר, והבנקאים העריכו שהסיכון הכרוך במתן הלוואות גובר, הריבית עלתה. כעת, כאשר הנפקת שטרות כסף חדלה מלהיות חופשית, נעלמה התחרות והבנק המרכזי יכול היה לקבוע את הריבית במשק באופן שרירותי, במטרה למקסם את רווחי הבנקים על חשבון הציבור.

אולם זה היה רק השלב הראשון בתרמית הנייר הגדולה! בזמן הקמתו של "הבנק של אנגליה", לכאורה כל שטר כסף היה עדיין מגובה במטבע זהב כלשהו, אשר אמור היה להיות שמור במרתפי הבנק המרכזי. תיאורטית, יכול היה המלך ללוות מן הבנק המרכזי כספים ללא מגבלה, ולהשתמש בשטרות שקיבל על מנת לממן את מלחמותיו (ימי דילול מטבעות הזהב בנחושת זולה הסתיימו!). אבל מעשית ידע הבנק המרכזי, שאם ימצאו במחזור יותר מדי שטרות, ושאם מסיבה כלשהי האזרחים יאבדו אמון במערכת וידרשו כולם יחדיו את הזהב שלהם, הוא יפשוט את הרגל! הסיכון הזה מנע ממנו מלהעניק למלך יותר מדי הלוואות, ושימש בתור בלם מסויים על התהליך האינפלציוני.

ריצ'ארד ניקסון

אין יותר זהב! זהו, נגמר!
ריצ'ארד ניקסון

מה שאנשים אינם יודעים הוא, שהגיבוי בזהב לשטרות הכסף (the gold standard) נמשך, באופן זה או אחר, כמעט עד לסוף המאה העשרים! ב-15 באוגוסט 1971, לאחר סדרה של אירועים כלכליים אשר זעזעו את ההגמוניה הכלכלית העולמית של ארה"ב, החליט הנשיא האמריקאי ריצ'ארד ניקסון לבטל את היכולת להמיר את הדולרים בזהב, וניתק סופית את הקשר בין השניים. ישנם אנשים שסבורים שהזהב הוא שריד ארכאי לשיטות כלכליות עתיקות ובלתי רלוונטיות. אחרים סבורים בטעות שהשטרות בהם אנחנו משתמשים עדיין מגובים במשהו. אולם האמת היא שהנתק בין הנייר והזהב הוא סיפור חדש יחסית, ושכולנו משתתפים מזה כארבעים שנה בניסוי הכלכלי הגדול בתולדות ההיסטוריה.

אם עד לשנות השבעים היה קיים חסם כלשהו על היכולת של ממשלות העולם לייצר גרעונות ולהיכנס לחובות, הרי שהחסם הזה הוסר סופית. אנחנו רואים שמאז המשבר הכלכלי של שנת 2008, החוב הלאומי של מרבית מדינות העולם מטפס באופן אקספוננציאלי. על מנת לאפשר את החוב הזה, הבנקים המרכזיים מדפיסים כמות עצומה של שטרות נייר חסרי כיסוי, והתוצאה הבלתי נמנעת היא אינפלציה פרועה וחסרת מעצורים. רק רגע אחד! יזדעק בשלב זה כל מי שמכיר את הנתונים הכלכליים במשק. על מה אתה מדבר? הרי האינפלציה העולמית בשנים האחרונות היא אפסית! מדד המחירים לצרכן מטפס מדי שנה באחוז אחד או שניים לכל היותר!?

התשובה לשאלה זו תינתן בפוסט הבא – "אז איפה האינפלציה?"

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“התרמית הגדולה של כסף הנייר

  1. פינגבק: ריבית – סם החיים של הכלכלה | מבוא לקלקלה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s