עד לפני 12,000 שנה לערך, כל בני האדם חיו מן היד לפה. בין אם הם עסקו בציד או בליקוט פירות בר, השלל היה מועט מכדי שניתן יהיה לחסוך ממנו כמויות גדולות, ובתור נוודים הם ממילא לא יכלו לשאת איתם משאות כבדים. מושג החיסכון בא לעולם רק כאשר האנושות החלה לעסוק בחקלאות, והתנובה גדלה במידה כזו שבני האדם נדרשו לשאלה – מה לעשות עם כל העודפים? בתחילה החקלאים הקדומים אגרו את עודפי הגרעינים שלהם, כהכנה לשנים שחונות. אולם גם בתנאי אחסון אופטימליים גרעיני חיטה יבשים אינם נשמרים יותר מאשר עשר שנים לערך, ולפיכך הם נדרשו בסופו של דבר לפתרון איחסון ארוך טווח.

בשלב זה שם לב אחד מן החקלאים, שהיה מן הסתם הוותיק והמנוסה שבחבורה, ושבאסם שלו הצטברו הכי הרבה שקי תבואה, שצעירי הכפר מתקשים תמיד להקים חוות חדשות משלהם. כאשר התבגרו די הצורך כדי לעזוב את בית הוריהם הם היו כמעט חסרי כל, ועל מנת להקים חווה עצמאית הם נזדקקו למלאי של מזון. הוא הציע להלוות לאחד מהם עשרה שקי חיטה, אשר יכלכלו אותו עד אשר השדות החדשים יספקו את היבול הראשון. בתמורה, ביקש ממנו שיחזיר לו בעונת הקציר אחד עשר שקים, כפיצוי על כך שהוא מסכן חלק מחסכונותיו. הבחור קפץ בשמחה על ההזדמנות, אשר אפשרה לו להפוך לחקלאי עצמאי, במקום לעבוד כשכיר אצל אחד החוואים הוותיקים. כאשר הסתיימה השנה התבררה העסקה כמשתלמת לשני הצדדים. הצעיר אשר הקים חווה חדשה הצליח לגדל שלושים שקי חיטה, די והותר על מנת להשיב את ההלוואה ולהתקיים ברווחה עד לעונת הקציר הבאה. גם החוואי הזקן היה מרוצה מאוד – הוא הצליח להגדיל את מלאי החיטה שלו מבלי שנאלץ כלל לעבוד, ובנוסף קיבל חיטה טריה במקום החיטה הישנה. הוא הבין שתיאורטית, כל עוד ילווה כל שנה את שקי החיטה שלו לצעירים חרוצים, החיטה שלו תישאר טרייה לעד! הוא יוכל לפרוש לגמלאות ולעולם לא יסבול חרפת רעב, משום שהחיטה שאגר בימי נעוריו תמשיך "לעבוד" עבורו! כך נולד מושג הריבית.

הריבית היא למעשה מחירו של האשראי. בין אם ההלוואה ניתנת בשקי חיטה, או במטבעות כסף אשר ברבות השנים החלו לייצג אותם, הריבית היא התמריץ עבור המלווה לסכן את הונו. היות ואחוז מסויים מן ההלוואות תמיד נכשל, והלווים אינם מסוגלים להשיב אפילו את הקרן, המלווה חייב לגבות מכלל הלווים ריבית אשר תפצה אותו על כך וגם תאפשר לו להרוויח. עבור הלווים הריבית מהווה תמרור אזהרה שלא להקל בה ראש, וללוות כספים אך ורק במידה והם מתכוונים להשקיע אותם באופן אשר יניב תשואה גבוהה יותר מן הריבית. במשך אלפי שנים מנגנון ההלוואה הנושאת ריבית הוא שאפשר למנף את החסכונות של הדור המבוגר על מנת לממן את היוזמות העסקיות של הדור הצעיר, ולייצר צמיחה כלכלית מתמשכת. בתקופות מסויימות בהיסטוריה מנגנון זה הושמץ על ידי אנשים אשר לא ידעו להעריכו כראוי. הדת היהודית אסרה על ההלוואה בריבית ובעקבותיה עשו זאת גם הנצרות והאיסלם, אולם מעולם לא ניתן היה לאכוף איסורים אלו באופן מלא, היות והביקוש לאשראי מצד הציבור היה כה רב שהוא מצא דרכים לעקוף אותם. לדוגמה, באירופה של ימי הביניים לנוצרים מותר היה ללוות בריבית מן היהודים אשר חיו ביניהם (וכך נולד המיתוס אודות היהודי העשיר ותאב הבצע). מדינות אשר הצליחו לדכא באופן אפקטיבי את ההלוואה בריבית סבלו מעוני ומפיגור כלכלי, היות והדבר חנק את היזמות ולא אפשר לפתח עסקים חדשים. בתקופת הרנסנס, כאשר עוצמתה של הכנסייה הקתולית דעכה מעט, נעשתה ההלוואה בריבית חוקית פעם נוספת, והדבר תרם תרומה משמעותית להפיכתן של אומות אירופה לעשירות והמתקדמות ביותר בעולם.

כאשר התפתחה מערכת הבנקאות המודרנית והופיעו הבנקים המרכזיים הראשונים, התרחשו מספר תופעות בלתי צפויות. ראשית, הבנקים תפסו את מקומם של משקי הבית בתור המקור העיקרי לאשראי במשק. ושנית, הבנקים המרכזיים החלו לקבוע את שיעורי הריבית באופן ריכוזי. כל עוד החסכונות של משקי הבית היוו את מקור ההון המרכזי בשוק, ריבית נמוכה אותתה ליזמים שלמשקי הבית יש שפע של כסף פנוי, ושכדאי להקים בתי עסק חדשים על מנת לחזר אחר הכסף הזה. לעומת זאת, ריבית גבוהה אותתה שארנקיהם של משקי הבית סגורים לעת עתה, ושכדאי להמתין עם הקמת העסק למועד אחר. מעתה ואילך איתותי הריבית השתבשו ונעשו מעוותים. הבנקים אשר קיבלו היתר רשמי לעסוק בבנקאות ברזרבה חלקית יכלו ליצור יש מאין כל כמות של כסף שנדרשה על מנת להעניק הלוואות, וזאת ללא שום קשר לרמת החסכון של משקי הבית. בנוסף, הבנקים המרכזיים החלו לקבוע את שיעורי הריבית באופן הנוגד את את התנאים האמיתיים השוררים במשק. כך למשל הם נוהגים להוריד את הריבית בעיתות משבר, דווקא כאשר באופן טבעי היא אמורה להיות גבוהה. שילוב זה של אשראי בלתי מוגבל וריביות נמוכות באופן בלתי טבעי איפשר את היווצרותן של בועות ספקולטיביות למיניהן, אשר מאפיינות את הכלכלה המודרנית ומאמללות דורות שלמים של בני אדם.

הצצה בגרף הריבית ההיסטורי מעלה כי ריבית אפס היא תופעה חסרת תקדים

בימים אלו של משבר עולמי, כאשר רמות הריבית בכל רחבי העולם נושקות לאפס והצמיחה בכל זאת מדשדשת, אנו עדים עד כמה שגויה הפרדיגמה של הבנקים המרכזיים. לפי התיאוריה, הריבית האפסית אמורה הייתה להקל על התאגידים לממן את פעילותם ולהמריץ את הפעילות במשק, אולם מעשית זה לא קורה. במקום להשקיע בציוד חדש או במחקר ופיתוח, התאגידים הגדולים מעדיפים להשתמש בכספם על מנת לחלק דיבידנדים, או לרכוש בחזרה את מניותיהם שלהם. במקום לחלץ אותנו מן המשבר, הריבית האפסית מנציחה אותו. היא מעודדת ספקולציה בנדל"ן, באג"ח ובשוקי המניות, אשר אינה תורמת מאומה לכלכלה האמיתית. היא גוזלת ממשקי הבית את התשואה על חסכונותיהם, ובאופן זה מעמיקה את מצוקתם. היא דוחפת את קרנות הפנסיה להשקעה במכשירים יותר ויותר מסוכנים, ומעמידה אותן בסכנת קריסה. גרוע מכל, היא מאפשרת לממשלות פושטות רגל להוסיף ולבזבז, ליצור גרעונות עתק ולשקוע בחובות. אך במקום להסיק את המסקנה המתבקשת ולהעלות את הריבית חזרה לערכים סבירים, הבנקים המרכזיים מעוניינים כיום להמשיך ולהפחית אותה – אל הטריטוריה השלילית! היות והם חוששים שהדבר יגרום לציבור למשוך את כספו מן הבנקים, הם משתעשעים באפשרות של ביטול הכסף המזומן כליל, כך שלא ניתן יהיה כלל להחזיק כסף מחוץ למערכת הבנקאית, ולציבור לא תהיה ברירה אלא לצרוך. למרבה המזל, לתוכנית שטנית זו אין שום סיכוי להצליח, משום שברגע שבו ינסו ליישם אותה הציבור ימלט אל המטבע היחיד שלממשלות העולם אין שליטה עליו – אל הזהב.

בד בבד, ישנן תנועות מחאה ברחבי העולם אשר חרטו על דיגלן את המאבק בריבית. בדומה לאנשי דת קנאים מימי הביניים, הם הכניסו לראשם את הרעיון שקיומה של הריבית קשור באופן כלשהו למשבר הכלכלי שבו אנו מצויים, ושעל מנת לסיימו יש לבטלה. הטענה המרכזית שלהם היא שכל הכסף בעולמנו מקורו בחוב (היות והוא נוצר יש מאין כאשר הבנק המרכזי רוכש אגרות חוב של הממשלה, או כאשר בנקים מעניקים הלוואות ללקוחותיהם), ולכן כלל לא ניתן מבחינה מתימטית להשיב את החובות הללו, משום שבגלל הריבית הם גדלים באופן אקספוננציאלי. ראשית יש לציין שטענה זו אינה נכונה משום שחובות אפשר לסיים לא רק בדרך של השבה אלא גם בדרך של פשיטת רגל, אשר מאלצת את בעל החוב לשאת בהפסד ולמחוק את הקרן והריבית גם יחד. אולם גם אם אפשרות זו לא הייתה קיימת, הרי שניתן היה לפתור בקלות את הבעיה הזאת על ידי חזרה אל סטנדרט הזהב, אשר במסגרתו הכסף שבו אנו משתמשים אינו תוצר של חוב, ולא ניתן ליצור כסף יש מאין.

על מנת לסיים את הטירוף, עלינו להבין שהריבית לא רק שאיננה מזיקה, אלא שהיא הכרחית לשם תפקודה התקין של הכלכלה. היא זו אשר מעניקה לאזרחים תמריץ לחסוך, מה שמבטיח את הישרדותם בתקופות משבר ומאפשר להם לצאת לגמלאות לעת זקנתם. היא גם זו אשר מאפשרת לצעירים שאפתניים להשיג אשראי על מנת להגשים את חלומותיהם. היא זו אשר מעודדת התנהלות כלכלית זהירה ואחראית, ומענישה התנהגות מופקרת ובזבזנית. אסור לנו לנסות ולהכחיד אותה, אלא לקבל אותה כסם החיים של הכלכלה.