פרח הצבעוני הובא לראשונה לאירופה בשנת 1554 על ידי אוגייר דה-ביזבק, שגרירו של הקיסר פרדיננד הראשון בחצרו של הסולטן הטורקי. צבעם העז של עלי הכותרת, שכמותו טרם נראה בארצות הצפוניות, הפך אותו עד מהרה לפופולרי בגניהם של האצילים מוינה ועד לאמסטרדם. את פקעות הצבעוני יש לטפח במשך שנים בטרם הן מניבות פרחים. תכונה זו הגבילה את ההיצע, ותרמה להפיכתן לסמל סטטוס מבוקש. מאוחר יותר הופיעו בשוק זנים מיוחדים אשר התאפיינו בדוגמת פסים מרהיבה, אשר נגרמה כתוצאה מהדבקתן של הפקעות בסוג מסויים של ווירוס. זנים אקזוטיים אלו היו אף יותר נדירים, והניבו למגדליהם סכומי עתק. במהלך שנות השלושים של המאה ה-17 מחירן של פקעות הצבעונים האמיר עד כדי כך, שהן הפכו לענף היצוא הרביעי בגודלו של ארצות השפלה. לראשונה בתולדות הכלכלה, ספקולנטים סחרו ביניהם בחוזים עתידיים על יבול הצבעונים של השנה, מבלי ששום סחורה ממשית תחליף ידיים. המחיר הגיע לשיא בשנת 1636, כאשר פקעת יחידה מן הזן "ויסרוי" נמכרה תמורת 2500 פלורין, סכום השווה למחירם של 20 שוורים. בשלב הזה המדינה כולה הייתה אחוזה ב"קדחת הצבעונים" (Tulip mania). כולם רצו להתעשר בקלות באמצעות מסחר בפקעות היקרות, וכולם היו בטוחים שהמחירים ימשיכו לטפס לעד. בראשית 1637 הסתיים הטירוף, כאשר איש לא היה מוכן יותר לשלם את המחירים המופרכים אותם דרשו הסוחרים, ושוויין של הפקעות צנח בן לילה. אנשים רבים הפסידו את כל רכושם, והכלכלה צנחה למיתון קשה. האירועים הללו זכורים עד היום בתור הבועה הכלכלית הראשונה בהיסטוריה.

מהי בועה כלכלית? זוהי תופעה שבמסגרתה מחירו של מוצר מסויים מאמיר מעל ומעבר לערכו האמיתי, באופן המנותק מתנאי השוק, ועל בסיס אמונתם העיוורת של הרוכשים שהמחיר ימשיך יטפס לעד. צמיחתה של הבועה היא תהליך המעצים את עצמו, פשוט משום שיותר ויותר אנשים שמים לב למחיר המטפס ומעוניינים "להצטרף לחגיגה". מרבית המשתתפים בניפוח הבועה הם אנשים חסרי ניסיון פיננסי, אשר שומעים מחברים או קרובי משפחה שישנה "דרך קלה ובטוחה להתעשר מהר", ומתפתים לנסות את מזלם. אלו שנכנסו מוקדם והרוויחו הון (לפחות על הנייר…) נכנסים לאופוריה, ומדביקים בה את כל השאר. בשיא הבועה המחירים עשויים לטפס לגבהים אבסורדיים, ובכל זאת ימצאו תמיד המומחים הכלכליים אשר ינסו להצדיק אותם. זמן קצר לאחר מכן הבועה תמיד פוקעת, המחירים צונחים בין לילה, מותירים מאחוריהם שברון לב ונזקים אדירים לכלכלה.

על מנת להבין את הדינמיקה של הבועה, עלינו לייחד כמה מילים להבדל שבין משקיע ובין ספקולנט. משקיע הוא אדם אשר רוכש חומרי גלם ואמצעי ייצור, במטרה להפיק מהם ערך מוסף. דוגמה טובה למשקיע תהיה אדם אשר רוכש מכונת דפוס, במטרה להרוויח כסף ממכירת העלונים שיודפסו במכונה זו. משקיע בד"כ אינו מתעניין בערך העתידי של השקעתו ("כמה שווה מכונת דפוס יד שנייה?"), אלא בשאלה אם יוכל להפיק ממנה די ערך מוסף על מנת לכסות את ההשקעה ולהרוויח. לעומתו, ספקולנט הוא אדם אשר רוכש נכס במטרה היחידה למכור אותו מאוחר יותר ברווח. הספקולנט אינו מתעניין בערך המוסף שניתן להפיק מן המוצר, והוא לחלוטין שולי מבחינתו. לדוגמה, אדם שרוכש דירה מתוך כוונה למוכרה מקץ שנה או שנתיים. הוא עשוי להשכיר אותה במהלך התקופה הזאת (הפקת ערך מוסף), אולם זהו סכום זניח בהשוואה לרווח שהוא מקווה לגרוף ממכירתה העתידית. הכוח המניע מאחורי בועות כלכליות הוא הדחף הספקולטיבי לעשות רווחים מהירים משוק שנדמה ששרוי בעלייה מתמדת.

במהלך התפתחותה של בועה קלאסית אנחנו מזהים ארבעה שלבים עיקריים: השלב הנסתר, שלב המודעות, שלב ההתלהבות ושלב ההתפכחות. בשלב הנסתר השחקנים היחידים הם משקיעים גדולים ורבי ניסיון, אשר יש להם יכולת לנתח את השוק ולזהות עלייה עתידית במחירו של מוצר כלשהו, החל מדירות מגורים וכלה בבובות Beanie Babies. הם רוכשים כמויות גדולות של המוצר באופן דיסקרטי, ומבלי לעורר את תשומת ליבו של הציבור הרחב. כתוצאה מן הרכישות הללו אנחנו עשויים לראות עלייה מתונה ואיטית במחיר, עד אשר הוא מטפס מעבר לממוצע הרב שנתי שלו. בשלב המודעות המעגל השני של המשקיעים נכנס לתמונה. מדובר במשקיעים פחות ממולחים מן הראשונים, אולם בכל זאת עירניים למגמות בשוק ומסוגלים להגיב להן בזריזות. הרכישות שמשקיעים אלו מבצעים עשויות להביא את המחיר לשיא מקומי, ואפילו לגרור מעט תשומת לב בעיתונות הכלכלית, אשר תייחד לתופעה מאמר או שניים. בסוף שלב המודעות אנחנו עשויים לראות את מה שנקרא "מלכודת הדובים". תופעה זו מתרחשת כאשר המשקיעים הראשונים, אלו שנכנסו כבר בשלב הנסתר, מממשים חלק מרווחיהם. כתוצאה מכך מחירה של הסחורה עשוי לתקן כלפי מטה, ולייצר "מיני מפולת". ברגע זה חלק מן המשקיעים עלול להיבהל ולנטוש את ההשקעה שלו, אף על פי שמירב העליה טרם התרחש (דוב הוא כינוי למשקיע פסימי אשר צופה שמחירה של סחורה צפוי לרדת).

השלב הבא הוא השלב המטאורי באמת. בשלב זה העליות מתחדשות, והציבור הרחב נדבק בהתלהבות ומצטרף בהמוניו. העיתונות מתחילה לנפק מדי יום כתבות חדשות בנושא, לא רק במדורי הכלכלה אלא בעמודים הקדמיים. שיחות הסלון של יום שישי בערב נסבות אודות מי קנה מה, וכמה הוא הרוויח. אמירות בלתי הגיוניות מופרחות לאוויר, כגון "המחיר יכול רק לטפס". אם מישהו מעז להזכיר מקרי עבר של בועות כלכליות שהסתיימו ברע, כולם לועגים לו וטוענים ש"זוהי הכלכלה החדשה" וש"הפעם זה אחרת". מכאן ואילך אנשים מאבדים את שיקול הדעת ומתחילים לבצע החלטות פזיזות, כגון לקחת הלוואה או למשכן את הבית, רק כדי לרכוש את המוצר המדובר. לקונים האחרונים שנכנסים לשוק לאו דווקא יש הרבה כסף, אולם יש להם השפעה דרמטית על המחיר משום שהם רבים כל כך, ומשום שהאופוריה שלהם מונעת מהם מלהתמקח על המחיר. הם גם אלו שצפויים לשאת במירב המחיר של הבועה, הרבה אחרי שהמשקיעים המנוסים כבר נטשו אותה.

בשלב האחרון, הוא שלב ההתפכחות, אנחנו צפויים לראות קריסה פתאומית, אשר נובעת מכך שהשוק מיצה את פוטנציאל הצמיחה שלו. ברגע זה עלולה להיווצר מה שמכונה "מלכודת שוורים". הציבור הנאיבי עלול לפרש את הירידה הראשונית כתיקון נורמלי במחיר, אשר לאחריו יתחדשו העליות. לפיכך הוא סבור שמדובר בהזדמנות להשקיע אף יותר מכפי שהשקיע עד עתה, ולזמן קצר העליות עשויות להתחדש (שור הוא כינוי למשקיע אופטימי, אשר סבור שמחיר הסחורה צפוי לעלות). במידה והמחיר לא מצליח לשחזר את השיא הקודם, אנחנו נראה צלילה כמעט אנכית במחיר. הפאניקה מתפשטת כאש בשדה קוצים, וכולם רוצים להיפטר מן הסחורה מהר ככל שניתן, אפילו במחיר הפסד. תוך זמן קצר נחשפים מימדי האסון. אנשים אשר השקיעו בבועה את כל חסכונותיהם נשארים חסרי כל. משפחות שמישכנו את הבית מושלכות אל הרחוב. המשק כולו נכנס להלם בשעה שאנשים אומדים את הנזקים, וכל הפעילות הכלכלית נעצרת. התוצאה הבלתי נמנעת היא מיתון, אשר נדרש על מנת שהמשק יוכל לתקן את עצמו.

מחיר מכירה חציוני של בתים קיימים בארה"ב

למרות הנזק הרב הציבור משום מה אינו לומד את הלקח. אנחנו רואים שתהליך יצירת הבועות והתפוצצותן חוזר על עצמו פעם אחר פעם, החל מבועות היסטוריות כמו "בועת הים הדרומי" בבריטניה של 1720, וכלה בבועת הסאב-פריים בארה"ב של ימינו. יתירה מכך, אם בעבר חלפו כמה עשורים בין בועות שכאלה, ולציבור נדרשו שנים ארוכות של ליקוק הפצעים בטרם חזר להשקיע, הרי בימינו בועות פוקעות וחוזרות להתנפח באופן כמעט מיידי. כך למשל מחירי הבתים בארה"ב יקרים היום כמעט כפי שהיו בעת שבועת הסאב-פריים פקעה! נשאלת השאלה מה הסיבה להיווצרותן של כל הבועות הללו. ובכן, הגורם הראשון הנחוץ לשם היווצרות בועה הוא קיומה של סחורה מבוקשת כלשהי בהיצע מוגבל. לעיתים הבועה נגרמת כתוצאה ממחסור זמני (אמיתי או מדומה) בסחורה, מה שעשוי להצית את עליית המחירים הראשונית. הביקוש הגובר בעקבות עליית המחירים עלול להחריף את המחסור הזה, וכך נוצר תהליך המעצים את עצמו. אולם גורם נוסף וחשוב לא פחות לשם היווצרות בועות הוא הזמינות של אשראי בשוק. כאשר אין אשראי זמין על מנת לממן השקעה ספקולטיבית, אין זה משנה מה מידת ההתלהבות של המשקיעים – אין להם כסף להשקיע. לפיכך אנחנו מבינים שרמת ריבית נמוכה במשק, ונכונות גבוהה של הבנקים לממן השקעות ספקולטיביות, הן שמאפשרות את היווצרותן של בועות כלכליות. למעשה, אין זה ממש משנה באיזו סחורה מדובר: נדל"ן, מניות או אג"ח מדינה. אם ישנו יותר מדי אשראי זמין, הכסף בהכרח יזרום להיכן שהוא, ובועה תיווצר באחד מסוגי הנכסים. המסקנה היא שמדיניות הבנק המרכזי היא שאחראית להיווצרן של בועות, יותר מאשר הטיפשות של המשקיעים הקטנים.

אף על פי שכל הבועות ישנה דינמיקה אחידה, הן בכל זאת נבדלות זו מזו במאפיין אחד, וזהו קבוע הזמן. ככל שהמאמץ הנדרש לביצוע עסקה בודדת גדול יותר, כך הבועה עשויה להשתרע על פני פרק זמן רב יותר. בועות נדל"ן, למשל, ידועות בכך שהן מתפתחות לאורך שנים רבות, וזאת עקב הזמן הרב הנדרש לצורך הקמת בתים חדשים והמורכבות המשפטית הכרוכה ברכישתם ורישומם בטאבו. לעומת זאת, נכסים אשר הסחירות שלהם גבוהה כגון מניות הנסחרות באופן אלקטרוני, עשויים להשלים את מחזור הבועה תוך שנה עד שנתיים. היות והמגמה הנוכחית היא של הנגשת המסחר לכמות הולכת וגוברת של אנשים באמצעות תעודות סל ונגזרים, והאצתו בעזרת אפליקציות בסמארטפון, נשאלת השאלה האם אנחנו צפויים לראות בועות ספקולטיביות צצות ופוקעות בקצב הולך וגובר? האם זה אפשרי למשל, שתיווצר בועה במחירו של מוצר מסויים תוך ימים או אפילו תוך שעות ספורות, והמחירים יזנקו בפראות מעלה ומטה? מה תהיה ההשפעה של מציאות כזאת על הכלכלה העולמית? ימים יגידו…