אמש קרה דבר מה שטרם התרחש בהיסטוריה של ארה״ב – כתב אישום פדרלי הוגש כנגד הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. כאשר התייצב בבית המשפט במיאמי הוא נעצר וטביעות אצבעותיו נלקחו. מהי ההאשמה? האם טראמפ מואשם כי מעל בכספי המדינה? או אולי שהסית את תומכיו לבצע הפיכה? לא ולא. דונלד טראמפ מואשם בכך שהחזיק מסמכים מסווגים באחוזתו במאר-א-לאגו, פלורידה. מדובר בהאשמה שטותית, שכן אין ולא היה נשיא אחר לפניו אשר לא החזיק ברשותו מסמכים מסווגים, אפילו לאחר שהסתיימה כהונתו. לדוגמה, לאחרונה פורסם כי ג׳ו ביידן מחזיק בביתו הפרטי מסמכים מסווגים, וכי חלקם אפילו אינם שמורים כיאות בכספת, אלא מאוחסנים באופן חסר זהירות במוסך. גם הילארי קלינטון נהגה לאחסן מסמכים מסווגים בשרת פרטי אשר הותקן בביתה, בשעה ששימשה כשרת החוץ. איש לא העלה בדעתו להגיש כנגדם כתב אישום בשל כך. לפיכך ברור שכתב האישום כנגד דונלד טראמפ הוא פוליטי במהותו. ממשל ביידן אינו מסוגל להתמודד עם הפופולריות שלו בסקרים, ולכן החליט לחסל אותו באמצעים משפטיים.

להזכירכם, רדיפה של יריבים פוליטיים באמצעות רשויות החוק היא מאפיין מובהק של דיקטטורה. אין זו הפעם הראשונה שבה הממשל הפדרלי מפר את החוקה אשר עליה נשבע להגן. ב״מסמכי טוויטר״ התגלה למשל כי הרשתות החברתיות שיתפו פעולה עם המשטרה הפדרלית על מנת לצנזר פרסומים שלא היו לרוחו של השלטון, ולהשתיק את קולם של מתנגדיו הפוליטיים. הדבר עומד בסתירה מוחלטת לתיקון הראשון לחוקה, אשר מגן על חופש הביטוי. בבחירות האחרונות לנשיאות עלו חשדות לאי-סדרים נרחבים, אשר הכריעו לבסוף את הכף לטובתו של ג׳ו ביידן. אולם המשטרה הפדרלית נמנעה מלחקור את אי-הסדרים הללו, ובית המשפט העליון סירב כלל לדון בהם, אף כאשר שמונה-עשרה מדינות באיחוד הגישו עתירה בנושא. עד עתה ניתן היה להתעלם מהפרות אלו, ולהעמיד פנים כאילו ארה״ב היא עדיין דמוקרטיה שומרת חוק. אולם כעת המסכות נופלות, ונעשה ברור לכל כי מדובר בדיקטטורה.

לדעתי, זוהי עדות למידה שבה הממשל הפדרלי נעשה נואש. הוא מרגיש את הכוח הולך וחומק מבין אצבעותיו, ובניסיון לאחוז בו הוא מוכן לוותר על כל מראית עין של הגינות. מאז שהסתיימה המלחמה הקרה, כמעט כל מדינה בעולם רצתה למצוא חן בעיני וושינגטון, ואלו אשר קראו עליה תיגר שילמו על כך מחיר כבד. אולם כעת ארגון מדינות ה-BRICS צובר עוצמה, וישנה רשימה ארוכה של מדינות אשר מבקשות להצטרף אליו. ביניהן ניתן למנות יצואניות נפט מובילות כגון ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ואת מקסיקו, בעלת ברית חשובה של ארה״ב. לבדן, אף אחת מן המדינות הללו לא מסוגלת להתמודד כנגד אמריקה, מבחינה כלכלית או צבאית. אולם יחדיו הן מהוות למעלה מארבעים אחוזים מאוכלוסיית הפלנטה, וחולשות על יותר מרבע משטח היבשה. מנהיגיהן מזהים את חולשתה של וושינגטון וסבורים בוודאי כי זוהי ההזדמנות להדיח אותה מכסאה.

המקור לצרותיה של ארה״ב הוא בעיקרו כלכלי. מאז היווסדו של הפטרו-דולר היא נהנתה מן הזכות להדפיס דולרים יש מאין, ולקבל תמורתם סחורות בעלות ערך מכל מדינה ברחבי העולם. היתה זו המקבילה המודרנית למסים שהפרובינציות נדרשו לספק לעיר הבירה רומא, בתקופת האימפריה הרומית. אך לנוכח מימדי החוב הלאומי, והקצב המסחרר אשר בו הוא תופח, מעמד זה הולך ומתערער. כל מדינה אשר מחזיקה את יתרות מטבע החוץ שלה באגרות חוב של ממשלת ארה״ב שואלת כיום את עצמה אם לארה״ב ישנה יכולת להשיב את החוב הזה בחזרה, או אפילו לשלם עליו את הריבית. לא פחות חשוב מכך – במידה והוא ישולם בדולרים אשר הודפסו יש מאין, האם עדיין תהיה לו יכולת קנייה כלשהי? מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, והסנקציות אשר ממשלת ארה״ב הטילה על רוסיה, וכללו את ההפקעה החד-צדדית של יתרות הדולרים שלה, מצטרפת לשאלות הללו שאלה נוספת – איזה ערך יש לדולרים, אם ממשלת ארה״ב יכולה להחרים אותם כלאחר יד?

אלו אשר בילו את כל חייהם תחת משטר הפטרו-דולר לא מסוגלים לדמיין את העולם בלעדיו. הם נוטים להאמין כי כך הדברים היו וכך הם עתידים להישאר. אולם במצב הנוכחי, ישנו תמריץ למדינות להיפטר מיתרות הדולרים שלהן. הראשונות אשר יעשו זאת עשויות לקבל תמורה מלאה לכספן. אלו אשר יתמהמהו עלולות להיתקע עם ערימה של שטרות נייר חסרי ערך (או ליתר דיוק, ספרות דיגיטליות חסרות ערך). הדבר היחיד שמונע זאת מלקרות הוא החשש של ממשלותיהן מפני נקמתה של ארה״ב. אולם שתי המחזיקות הגדולות באגרות חוב של ממשלת ארה״ב, סין ויפן, כבר החלו לצמצם את החשיפה שלהן. עד לפני מספר שנים הן החזיקו באגרות חוב בהקף של 1.2 טריליון דולר כל אחת. כיום ליפן נותרו 1 טריליון דולרים, ולסין – 867 מיליארד בלבד. ליפן יש תירוץ טוב – היא מוכרת דולרים במטרה להגן על המטבע המקומי שלה, אשר מאז פרוץ מגיפת הקורונה נחלש מאוד. לסין, אשר אינה מקיימת מסחר חופשי במט״ח, אין תירוץ שכזה. אך היא בכל זאת נפטרת מיתרות הדולרים שלה.

לאחרונה קיבלו מדינות העולם תזכורת, באיזו קלות דעת מתייחסים המחוקקים בארה״ב למצבה הפיסקלי. הם השעו את תקרת החוב עד לראשית שנת 2025. בכך הם אמנם מנעו חדלות פירעון רשמית של ממשלת ארה״ב, אך פתחו את הפתח לביזבוזים נוספים ללא כל הגבלה. על מנת למלא מחדש את קופתו המדולדלת, צפוי כעת האוצר האמריקאי להנפיק מבול של אגרות חוב חדשות, ולהציף איתן את השוק. תשואת האג״ח לעשר שנים לא איחרה להגיב. היא מאיימת לפרוץ מן הטווח שבו נסחרה מאז חודש אוקטובר אשתקד, ולהמריא בסערה השמימה. זיכרו, זהו אינו דבר טוב כשתשואות האג״ח מטפסות. המשקיעים החדשים בהן אמנם יהנו מתשואה גבוהה יותר, אולם בד בבד לכך מחירן צולל, וכל מי שמחזיק בהן כרגע מאבד את כספו. אם התשואה תטפס יותר מדי מהר, או במילים אחרות המחיר יחל להתמוטט, לפדרל רזרב לא תהיה ברירה אלא להתערב. הוא יאלץ להדפיס דולרים ולרכוש את אגרות החוב שאיש אינו רוצה בהן. בכך יסתיים מאבקו ההירואי באינפלציה, והוא ייאלץ להודות בתבוסה.

מאמר זה לא יהיה שלם בלי התייחסות זריזה למדד הנאסד״ק, אשר מזנק בימים אלו כלפי מעלה. מה שמתדלק את הראלי במניות הטכנולוגיה הוא האמונה כי ההשגים האחרונים בתחום הבינה המלאכותית צפויים להוביל לעידן חדש של צמיחה ושגשוג, אשר בו חברות אינן צריכות להעסיק עובדים, ולפיכך יכולות לשמור נתח גדול יותר מהכנסותיהן (איש אינו עוצר לשאול את עצמו מהיכן יבואו ההכנסות הללו, אם כל העובדים פוטרו ולאף אחד אין יותר משכורת…). לא פחות חשוב מכך, וול-סטריט מאמינה כי הפדרל רזרב קרוב לקץ מסע העלאת הריבית שלו, וכי החזרה למדיניות מקלה תהיה טובה עבור המניות, בדיוק כפי שהייתה במשך כל העשור הקודם. יכול להיות שוול-סטריט צודקת לגבי מדיניות הפד, אולם היא נוטה לשכוח שמבחינה היסטורית, אינפלציה אינה מועילה לשוק המניות. הראלי הנוכחי עלול להתגלות כלא יותר מאשר ״מלכודת שוורים״, במה שבדיעבד ייזכר כבועה הספקולטיבית הגדולה ביותר בתולדות האנושות.  

יש לשוב ולהדגיש כי מעבר למשבר הכלכלי, ארה״ב סובלת ממשבר מוסרי. לו מנהיגיה היו מאמינים באמת ובתמים בערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, הם היו מתייחסים אליהם כאל נכס ולא כאל נטל. הם היו נאבקים על מנת לשמר אותם, ולא נוטשים אותם כלאחר יד בשעה שעוצמתה מתערערת. מלכתחילה, התדמית ההוגנת והמוסרית היא שהביאה את ארה״ב למעמדה כמעצמה המובילה. מרגע שראשיה מוותרים אפילו על מראית עין של שילטון חוק, איזה צידוק מוסרי יש להם להנהיג את העולם? אם הם עומדים בראשה של דיקטטורה ברוטלית, במה הם שונים מוולדימיר פוטין, או משי ג׳ינפינג? הדבר הנכון לעשות בעת הזו היה להודות קבל עם ועדה כי ארה״ב אינה יכולה לעמוד בחובותיה, ולהכריז על חדלות פירעון. הדבר היה מוביל ללא ספק למיתון עמוק, ומעמדה של ארה״ב בזירה הבינלאומית היה נפגע קשות. אולם בטווח הארוך היא היתה שורדת, ומסוגלת לשוב לגדולתה ביום מן הימים. אם הדברים ימשכו כפי שהם מתנהלים כיום, ארה״ב עלולה ליפול באופן שאין ממנו תקומה. השבר הפוליטי בתוכה יוביל לפרישתן של מדינות מן האיחוד, ואולי אף למלחמת אזרחים עקובה מדם.